Share

Search
BeisMoshiach.org
Web
תגים
ששים שנה לייסוד הרשת "עשה לך רב" ##910 #1000 #1001 #1002 #1003 #1004 #1005 #1006 #1007 #1008 #1009 #1010 #1012 #1013 #1014 #1015 #1016 #1017 #1018 #1019 #1020 #1021 #1022 #1023 #1024 #1025 #1026 #1027 #1028 #1029 #1030 #1031 #1032 #1033 #1034 #1035 #1036 #1037 #1038 #1039 #1040 #1041 #1042 #1043 #1044 #1045 #1046 #1048 #1049 #1050 #1051 #1052 #1053 #1054 #1055 #1056 #1057 #1058 #1059 #1060 #1061 #1062 #1063 #1064 #1065 #1066 #1067 #1068 #1069 #1070 #1071 #1072 #1073 #1074 #1075 #1076 #1077 #1078 #1079 #1080 #1081 #1082 #1083 #1084 #1085 #1089 #1090 #1091 #1092 #1093 #1094 #1095 #1096 #1097 #1098 #1099 #1100 #1101 #1102 #1103 #1104 #1106 #1107 #1108 #1109 #1110 #1111 #1112 #1113 #1114 #1115 #1116 #1117 #1118 #1119 #1120 #1121 #1122 #1124 #1125 #1126 #1128 #1129 #1130 #1136 #1137 #1138 #1139 #1140 #1141 #1144 #1146 #215 #380 #825 #826 #827 #828 #829 #830 #831 #832 #833 #834 #835 #836 #837 #838 #839 #840 #841 #842 #843 #844 #845 #846 #847 #848 #849 #850 #851 #852 #853 #854 #855 #856 #857 #858 #859 #860 #861 #862 #863 #864 #865 #866 #867 #868 #869 #870 #871 #872 #873 #874 #875 #876 #877 #878 #879 #880 #881 #882 #883 #884 #885 #886 #887 #888 #889 #890 #891 #892 #893 #894 #895 #896 #897 #898 #899 #9 #90 #900 #901 #902 #903 #904 #905 #906 #907 #908 #909 #910 #911 #912 #913 #914 #915 #916 #917 #918 #919 #920 #921 #922 #923 #924 #925 #926 #927 #928 #929 #930 #931 #932 #933 #934 #935 #936 #937 #938 #939 #940 #941 #942 #943 #944 #945 #946 #947 #948 #950 #951 #952 #953 #954 #955 #956 #957 #958 #959 #960 #961 #962 #964 #966 #967 #968 #969 #970 #971 #973 #974 #976 #977 #978 #979 #980 #981 #982 #983 #984 #985 #986 #988 #989 #99 #990 #991 #992 #993 #994 #995 #996 #997 #998 #999 100 שנה למלחמת עולם הראשונה 120 שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים 770 974 א' כסלו אבלות אגרות קודש אגרות קודש בפרסום ראשון אגרות קודש מתורגמות בפרסום ראשון אגרות תשל"ח אדמו"ר הזקן אדמו"ר הריי"צ אדר אהבת ישראל אוסטרליה אוצרות גנוזים אורות התניא בכלים דתיקון אורחים אחר מיטתו של הרב אחרוןחביב איטליה אייר איך ללמד חסידות לקהל הרחב אימון אישי אימון אישי אימוץ אירופה אירן אלול אליהו אמונה אמור אנ"שליחות אסירי ציון אסירים אפית מצות אקטואליה חב"דית ארגנטינה ארה"ב ארץ ישראל ב' איר ב' ניסן בא באור החסידות באר שבע בבא סאלי בדידי הווה עובדא בדפוס בהעלותך בהר–בחוקותי בוא נתוועד על זה בטחון בין המצרים ביקור חולים בית ספר למלאכה בית רבקה בלק במדבר במלאת מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בני נח בעל שם טוב בעלז בעקבות הנבואה בראי העתונות ברוסיה הקומוניסטית ברזיל בריאות ברית מילה ברכת כהנים בר-מצווה ברסלב בשבילי ההיסטוריה בשליחות המלך בשם אומרם ג' השבועות ג' תמוז גאולה ומשיח גדולי ישראל גוש קטיף גיוס לצבא גיור גיל השידוכים גלגולה של נשמה גליון 1000 גליל גמילות חסדים גן ישראל גני ילדים דבר המערכת דבר מלכות דולרים דידן נצח דמות חסידית ה' אייר ה' טבת הבבא סאלי הבעל שם טוב הגות וואך הדפסת התניא ההתוועדות ב-770 הודו היסטוריה חב"דית היסטוריה חסידית היסטוריה מזווית חב"דית הכותל הכנסת אורחים הלכה המזכיר המקדש וכליו הפצת המעיינות הפרשה החסידית הצלת פליטי השואה הקהל הרב אברהם חיים נאה הרב חדקוב הרבי הרבי הריי"צ הרבי הרש"ב הרבי והאמן הרצלי'ה השואה השליחות לכיבוש אוסטרליה התוועדות‭ ‬חסידותית התקשרות התקשרות בצפון אפריקה התשובה ז' אדר זיו הפרשה זיכרון להולכים זיכרונות מבית אדמו"ר מהורש"ב זכרונות הרב סעדיה מעטוף ע"ה זכרונות חסידיים ח"י אלול חברון חג המו"צים חג סוכות חג שבועות חדש בעולם התורני חדשות חוזרים לישיבה חוני חופשה חטא המרגלים חיים חסידיים חיים של שליחות חיים של שליחות חינוך חירות חלֹוֹם חייו חמשה עשר באב חנוכה חסד חקת חשבון נפש חת"ת חתונה ט' אדר ט' כסלו ט"ו אלול ט"ו באב ט"ו בסיוון ט"ו בשבט טור אורח טור‭ ‬אישי טור למחשבה טורקיה טכנולוגיה בשירות הגאולה י' טבת י' שבט י"א ניסן י"ב תמוז י"ג אלול י"ג ניסן י"ט כסלו י"ט כסלו / מאמר בפירסום ראשון יד לאחים יובל לקבוצה יום הולדת יום ירושלים יום כיפור יומן המאסר יומן טוביה זילברשטרום. יומנו של תמים ב-770 יוסף י'ז תמוז יחידות אצל הרבי ילדי ישראל ימי בראשית ימים נוראים ימים נראים יפן יציאת מצרים ירושלים ישראל ארי'ה לייב כ‭' ‬מנחם‭ ‬אב‭ / ‬יום‭ ‬ההילולא כ' מנחם-אב כ' מרחשון כ"ב שבט כ"ד טבת כ"ד טבת כ"ז אדר כ"ז אדר / הגות וואָך כ"ח ניסן כ"ח סיון כ"ף במר-חשוון כוס של ברכה כותבים למערכת כינוס שלוחים כסלו כפר חבד כפר יונה כשרות כתבי יד בפרסום ראשון ל"ג בעומר ל"ג בעומר / בדידי הווה עובדא ל"ג בעומר / סקירה ל"ג בעומר / פתגמים ל"ג בעומר / שולחן-החג לדמותו של חסיד לדמותו של שליח לומדים ובונים מקדש לחיות עם הזמן - בעניני הגאולה ליל הסדר אצל הרבי ליל סדר ליל סדר לימוד חסידות לקהל הרחב לימוד רמב"ם לימוד תורה ליקוי חמה לכתחילה אריבער לקראת ג' תמוז לקראת י' שבט לקראת י"א ניסן לקראת כינוס השלוחים לקראת תשרי לשלום בית מאה שנה למלחמת עולם הראשונה מאוצר המלך מאחורי הקלעים מאמר הגות מבט אישי מבט חסדי מבצע הקהל מבצע יום הולדת מבצע מזוזה מבצע משיח מבצע נש"ק מבצע תפילין מבצעים מבצעים מדור הניגון מדין מדע מדקדקים בדבר מלכות מה אומר הרבי מהורש"ב מהר"ש מואב מופתים בשליחות מזווית חסידית מחיי התמימים מחנה קיץ מחשבה חסידית מיהו יהודי מכות מצרים מלחמת המפרץ מלחמת יום כיפור מלחמת לבנון מלחמת ששת הימים ממשיח וגאולה מנורה מנחם-אב מערת המכפלה מפגש איש מפי חסידים מפי כתבם מצוייני צה"ל מקווה מקסיקו מרבין בשמחה מרוקו מרחשון משה רבינו משולחן ההלכה משיח אין גאזעטן משיח בפרשה משיח וגאולה משיח וגאולה משיח וגאולה \ ודע מה שתשיב משיח וגאולה בעשרת המבצעים משפיע משקיעים בחינוך מתוועדים בדבר מלכות נזכרים ונעשים ניגון ניסן נס בצפת נקודת מלכות נשיא נשים סדר ניגונים סיון סיפור סיפור‭ ‬ולקחו סיפור‭ ‬חיים סיפור‭ ‬חיים סיפור לפורים סיפור מבצעים סיפורי מופת סיפורים ופתגמים סיפורים קצרים סכנת האינטרנט סכנת האינטרנט סליחות סעודת מלווה מלכה ספירת העומר ספר תורה ספרד סקירה עוורים עמלק ערי מקלט עשר שנים לגירוש עשרה בטבת פאה נכרית פדיון הבן פולטבה פורים פורים–קטן פטרבורג פינחס פסח פסח שני פעילות פעילות חב"דית פפרשת אמור פרה אדומה פרוייקט מיוחד | חי וקיים פרופיל חסידי פרשת אחרי-מות פרשת אמור פרשת בא פרשת בהר פרשת בחוקותי פרשת בלק פרשת במדבר פרשת בשלח פרשת דברים פרשת דרכים פרשת החודש פרשת וארא פרשת ואתחנן פרשת ויגש פרשת ויחי פרשת ויצא פרשת ויקהל פרשת ויקרא פרשת וירא פרשת וישב פרשת וישלח פרשת חוקת פרשת חיי שרה פרשת יתרו פרשת כי-תבוא פרשת כי-תצא פרשת כי-תשא פרשת לך-לך פרשת מטות פרשת מסעי פרשת מצורע פרשת מקץ פרשת משפטים פרשת נח פרשת נצבים פרשת נשא פרשת עקב פרשת פקודי פרשת צו פרשת קדושים פרשת קורח פרשת ראה פרשת שופטים פרשת שלח פרשת שמות פרשת שמיני פרשת תולדות פרשת תזריע פרשת תזריע-מצורע פרשת תצווה פרשת תרומה פתח תקוה צבאות השם צדקה צה"ל צו צוק איתן ציפייה לגאולה ציצית צמח צדק צפון אפריקה צפת צרפת קאמפ קידוש קידוש לבנה קנאת אחים קרבנות קרבנות הנשיאים קרח קרית גת קרן מחנה ישראל קשרים עם הרבי ר' עזריאל זעליג סלונים ראיון ראש השנה ראשון לציון רב לוי יצחק רב שיח רבי רבי זוסיא מאניפולי רבי רי"יץ רבי רש"ב רבנים רבנית חיה מושקא רבנית חנה רדיו רובשקין רוסיה רחל אמנו רמב"ם רפואה רש"ג רשב"י ש שבועון שהוא שליח שבועות שבת שבת בראשית שבת הגדול שבת חזון שו"ת חינוך שואת אירופה שולחן-השבת שופר שידוך שיעור תניא - חוצה יבשות ונשמות שלום בית שלֹח שליחות שליחות בצל הסכנה שלימות הארץ שלימות הארץ שמחה שמחות בית השואבה שמחת תורה שמחת תורה בליובאוויטש שמיטה שמירת הלשון שנה מעוברת שצעדרין שקלים תומכי תמימים תורה והוראה תורת המלך תימן תל אביב תלמוד תמוז תמונות מספרות תניא תעניות תפילה תשובה תשעה באב תשרי תשרי אצל הרבי
Visitor Feed
Thursday
Jan212016

אָבַד חָסִיד וְיָשָׁר בָּאָדָם

סקירה מרתקת על תולדות חייו של הרה”ח ר’ רפאל (פולע) ווילשאנסקי ע”ה, שעבר מסעות סבל וייסורים בתחנות חייו השונות – מימי הילדות בישיבה המחתרתית, עבור בבריחה מבית היתומים, ועד לנידודיו בתקופת מלחמת העולם השניה. עם תום המלחמה נכנס – בהוראת הרבי הריי”צ – לעבודת הכלל, וסייע רבות לפליטים כמו לכל הפעילות החב”דית באירופה

הרה“ת הרב רפאל ווילשאנסקי נולד בשנת תרפ”ה לאביו הרב בצלאל ולאמו מרת חיה, בעיר באטום שבגרוזיה, שם שימש אביו כשוחט בשליחות הרבי הריי”צ.

בהיות רפאל הצעיר כבן שנתיים, בשנת תרפ”ז, עברה המשפחה להתגורר בעיר בוורכנידנייפרובסק הסמוכה לדנייפרופטרובסק.

בבית בו התגוררה המשפחה, היה חצר גדולה ומסביב ובמרכזה באר מים שממנה היו ממלאים לחבית הגדולה שעמדה במטבח. “פעם טיפסתי על החבית, וכנראה שהכיסוי לא היה מונח טוב, ומעדתי לתוך המים”, סיפר ר’ רפאל לימים את אותו מאורע שהיה חרות בזיכרונו. “אחותי הבכירה רצה לאמא ואמרה לה: ‘פאלק’ע טבע!’, אמא לא הבינה מה קרה, אך היא הלכה אחריה לראות מה קרה. כשהבינה את האסון, הוציאה אותי מהחבית, והחזיקה אותי מהרגליים כאשר הראש כלפי מטה, והתחילה לנענע אותי. המים התחילו לצאת מכל המקומות… לאחר מכן לקחה את הטבק של סבא ותחבה באפי, מה שגרם לי להתעטש ולהוציא את שאריות המים…”

הרבה פרנסה לא הייתה בוורכנידנייפרובסק. אביו, ר’ בצלאל היה יושב כל היום בבית הכנסת ומחכה שיבוא מישהו לשחוט, אבל הקהילה הייתה קטנה, ולא הגיעו רבים לשחוט. 

בלית ברירה, עקרה המשפחה שוב לעיר וארוניז’, שם שהו אצלם כמה מתלמידי התמימים ור’ בצלאל ביקש מהם ללמד את בנו תורה. כך, בהיותו בן עשר שנים, בשנת תרצ”ה, החל ללמוד תורה מפי הבחורים מיכאל טייטלבוים, שלום ווילענקין וישראל לוין ע”ה.

התחלת חיי הנדודים

כשמלאו לר’ רפאל שתים עשרה שנים, בחודש מרחשון תרצ”ז, נסע עם הת’ ישראל לוין לישיבה המחתרתית שהתקיימה בעיר קורסק, מרחק נסיעה של לילה. באותן שנות רעה, היו תלמידי התמימים מפוזרים בקבוצות קטנות בכל ערי ברית המועצות, לומדים במחתרת. בעיר קורסק למדו אז חמישה תלמידים בלבד, כשאחד התלמידים המבוגרים מלמד את השאר.

לאחר הפסקה קצרה בחג הפסח, המשיך ר’ רפאל את נדודיו אל העיר ברדיטשוב, שם המשיך ללמוד במחתרת. מדי פעם שלחה לו סבתו חבילות של ‘מזונות’, וכן בגדים.

בעיר ברדיטשוב לא היו משפחות חב”דיות, אך היא הייתה מלאה ביהודים שומרי תורה ומצוות, וכן בחסידים מחצרות שונות: צ’רנוביל, בויאן, מקארובער, רוז’ין. העיר הייתה בעלת צביון יהודי מובהק. כשמונים אחוז מתושבי העיר היו יהודים, והשלטים שעל החנויות היו באוקראינית ובאידיש. רוב היהודים היו זקנים, כאשר צעירים כמעט לא נראו ברחובות. זו הייתה הסיבה שהפיקוח של הנ.ק.וו.ד. בעיר זו, היה רופף יחסית.

בבית החיים התנוסס האוהל של הצדיק רבי לוי יצחק, אליו היו ה’תמימים’ הולכים מפעם לפעם לשאת תפילה כדי שה’ ישמרם ויצילם. לא הרחק עמד אוהל עשוי מעץ שם היה טמון ה’מקארובער רעבע’. תושבי העיר סיפרו, כי פעם פרצה שריפה באוהל, ואחד הכבאים שהגיע לכבות את השריפה, אמר בלעג: “הרב היהודי ניצלה”, ובאורח פלא נפל פתאום לתוך האש ונשרף גם הוא…

למרות שבאותה תקופה, בכל רוסיה כמעט ולא היו בתי כנסת, במוסקבה ובלנינגרד, בכל אחד מהם היה בית כנסת אחד, הרי שבברידטשוב הכל היה אחרת. שלושים ואחד שטיבלע’ך פעלו בה יום יום… בין השאר עמד על תילו ‘דעם רב’ס קלויז’ - בית הכנסת של הרה”צ רבי לוי יצחק, שנשאר כל השנים. בית הכנסת היה במבנה מקומר, בכניסה היו הכיורים, ולמעלה היה בית הכנסת וחדר שני. היה שקע בקיר ובו כסא, ואמרו עליו שזה הכסא של ר’ לוי יצחק. בבית הכנסת הזה עוד היה מנין בכל יום.

בעיר זו נפתח סניף חשאי של “תומכי תמימים”. וכך סיפר ר’ רפאל לימים: “לפנות בוקר היינו באים לבית הכנסת ‘די ליטווישע שוהל’. היינו עולים לעזרת הנשים, העלייה לשם הייתה מבחוץ, והחלונות היו שקופים אטומים. השמש היה סוגר את הדלת מבחוץ, ואנו היינו יושבים למעלה בשקט שלא ירגישו בנו, והמלמד ר’ משה רובינסון לימד אותנו שיעור בגמרא.

“כעבור כשעתיים היה השמש פותח את בית הכנסת והיינו מתחמקים שניים–שניים לבתי כנסת אחרים שפעלו בעיר, ‘משניות קלייזעל’, ‘צ’רנובילער שוהל’, ‘מקארובער שוהל’, ‘קצ’ניאובקע’ (ע”ש הרחוב בו עמד) ועוד, ושם חוזרים על הלימודים.

“זכורני שב’צ’רנובילער שוהל’ היו זקנים בעלי צורה שבסעודה שלישית ישבו וניגנו. פעם הייתי שם בבית הכנסת, ונשענתי על הקיר ופיזמתי לעצמי משהו. היו שם בצד כמה מהזקנים ששמעו אותי ואמרו לעצמם: ‘אילו ניסן בעלזער (חסיד טאלנא וחזן מפורסם) היה שומע אותו, הוא כבר היה בוחן אותו בשביל המקהלה’…

“השתדלנו כמה שאפשר שלא להיראות ברחובות העיר מחשש ל”עינא בישא”. בפרט לאחר כתבה שהופיעה בעיתון ‘שטערן’ שיצא לאור בקייב, שרטן על כך שעוד נמצאים ברוסיה פושעים ומורדים בחוקי הממשלה, והנה לדוגמה, בברדיטשוב פועלת ישיבה מחתרתית…

“היינו שם 8 ילדים בגילאים שונים, ששה מאתנו היו בני בר מצוה עד 15 שנה, ושניים היו מבוגרים יותר. ר’ משה רובינסון ור’ בערל גורעוויטש השלימו למספר עשרה. זה היה המספר הרב ביותר של תלמידים במחלקה אחת של ‘תומכי תמימים’ באותה תקופה. למדנו כולנו ביחד בכיתה אחת, ואיכשהו למדנו כל קבוצה קטנה לפי הרמה והגיל”.

מאסר הילדים

באור ליום שלישי פרשת וארא, כ”ד טבת תרח”צ, יום ההילולא של אדמו”ר הזקן, התאספו הנערים כולם יחד עם ראשי הישיבה להתוועדות ב’קצ’ניאובקע שוהל’. מתחת לרצפת העץ של בית הכנסת היה מרתף מלא גרוטאות וכיסאות ישנים, שם התוועדו הצעירים לכבוד היום. בכולם ניסכה הרגשת בטחון שהם לא יתגלו בשל המקום המוזר…

על השולחן היה קצת ‘משקה’, חלווה ודג מלוח, וכטוב לבם התוועדו עם ר’ משה רובינסון ור’ בערל גורביץ’. שישה צעירים, שניים יותר מבוגרים, ועוד שני האחראים. רפאל היה הצעיר מבין כולם.

ההתוועדות נמשכה שעות אחדות, כאשר בשעה שתיים בלילה, נשמעו דפיקות חזקות על דלת המרתף. “בהישמע הדפיקות, נבהלנו ונתקפנו בפחד. לא היה אצלנו כל ספק מי הם הדופקים, אורחים בלתי קרואים…”, סיפר ר’ רפאל כעבור שנים. “לא פתחנו את הדלת אבל הפסקנו מיד את ההתוועדות והתחבאנו בחלק האחורי של המרתף, שהיה מלא בגרוטאות.

“כשראו ה’אורחים’ שלא פותחים להם את הדלת, פרצו פנימה והתחילו לחפש אותנו. לא חלף זמן רב עד שמצאו אותנו. הוציאו אותנו אחד אחד והוליכו אותנו בליווי שוטרים עם רובים לתחנת המשטרה. זה היה לילה קר ומושלג. כשעברנו בצד הגן העירוני שהיה בדרך לתחנת המשטרה, ראינו מרחוק את הציון של הצדיק ר’ ליבער זצ”ל, וביקשנו כל אחד בליבו מהצדיק להתפלל ולעורר רחמים רבים עלינו להצילנו מצרה ומשביה”.

את הלילה עברו הנערים בישיבה על כיסא בתחנת המשטרה, ולמחרת הוסעו למרתף הנ.ק.וו.ד. ביחד עם ראש הישיבה, ור’ בערל גורעוויטש, שהיה הבחור המבוגר בינינו, שם חולקו לשני חדרים, הצעירים לחוד והמבוגרים לחוד. ר’ רפאל ועוד חמישה היו בחדר הצעירים, כשהמבוגר שבהם היה ר’ העשל צייטלין, נער כבן 15 שנים בלבד. בגיל זה עדיין לא הגיעו לפי החוק לכלל עונשין. בכל יום הוצאו הנערים לחקירות במטרה להוציא מהם הודאה שלמדו תורה. “אף אחד מאתנו לא הודה”, סיפר ר’ רפאל. “אמרנו שברחנו מהבית ונפגשנו במרתף לאכול ולשתות משהו… החקירות היו מאוד מתישות, ולקחו הרבה זמן.

“שני חוקרים יהודים טיפלו בנו. כשנקראתי גם אני לחקירה, העמידו אותי בפני ר’ משה רובינסון, והוא אמר לי בפניהם להודות על האמת שלמד איתנו, אולם הכחשתי זאת. ידעתי שהוא הוכרח לומר כך. אחד מהחוקרים העמיד פני כעס, ואמר לי: ‘איך אתה מעז ואינך מתבייש לעשות את הרבי שלך לשקרן?’ אך המשכתי להכחיש ואמרתי לו: ‘הוא איננו רבי שלי ואינני יודע למה הוא אומר ככה’”.

רק לאחר מכן, כשהועבר ר’ משה רובינסון לחדרם של הצעירים, סיפר כי הוא אכן הודה ולקח על עצמו את כל האחריות, והם אכן יכולים להודות שלמד אתם. אבל בקשר לארגון הישיבה המחתרתית והכסף לקיומה, שנמשיך לומר שאיננו יודעים מאיפה וממי זה מגיע.

חמישה שבועות ישבו ר’ רפאל וחבריו במרתפי הנ.ק.וו.ד. שם היו סגורים תחת משמר תמידי. הם שכבו בצפיפות על הרצפה, תוך שהם ניזונים מ–400 גרם לחם ליום, שתי קוביות סוכר, ופעמיים ביום מים חמים. כן יצאו לטייל בחצר בפיקוח שוטרים למשך עשרים דקות בלבד, כאשר גם ב’טיול’ לא יכלו לעמוד, אלא היו חייבים להסתובב כל הזמן. בחמישה שבועות אלו נלקחו פעמיים בלבד לבית המרחץ, שם עברו בגדיהם חיטוי.

לאחר חמישה שבועות נלקחו ששת הצעירים שבחבורה ל’בית ילדים’ לשם “חינוכם מחדש” בדרך הכפירה. בבית הילדים היו יתומים רבים שהוריהם נאסרו ונשלחו לארץ גזירה למחנות עבודת פרך בשל “עוונות” כנגד המשטר, בעוד ילדיהם נשלחו לחינוך קומוניסטי.

בית הילדים היה בתוך אחוזה גדולה מוקפצת בעצים רבים. גם התנאים הגשמיים הוטבו בהרבה, שם יכלו לאכול לשובע לחם וחמאה, ואף לטייל ברחבת האחוזה. ששת הילדים היו שונים משאר הילדים בכך שהם לא הסכימו ללכת בגילוי ראש ולא השתתפו במשחקיהם.

בית הילדים ניצב כחמשה קילומטרים מהעיר ברדיטשוב. באחד הימים ביקשו ר’ רפאל וחבריו רשות מההנהלה לבקר בעיר כדי לקחת את חפציהם. ההנהלה הסכימה בתנאי שייצאו שניים–שניים ולא כולם ביחד. ביציאה זו הביאו בחשאי זוג תפילין קטנות אך מהודרות. שם, בין עצי החורש שהקיפו את בית הילדים, הניחו תפילין מדי יום בחשאיות רבה.

הבריחה

באחד הביקורים האלו בהם הלכו ר’ רפאל ווילשאנסקי וחברו רפאל ברוק, פסעו השניים ברחוב בו עמד בית הכנסת של ר’ לוי יצחק. לפתע הבחין ר’ רפאל ווילשאנסקי מרחוק בדמותו של החסיד ר’ מיכאל טייטלבוים ע”ה, שהגיע במסירות נפש ממש לתוך לוע הארי. ראשו היה כרוך בתחבושת כדי שזקנו לא ייראה. שני הנערים עברנו על ידו כדי שישים לב אליהם. הוא מצדו רמז להם להיכנס לבית הכנסת של רבי לוי יצחק, שם לחש להם כי בא לעיר כדי להצילם. הוא חקר את השניים על כל סדרי בית הילדים, כדי שידע איך לתאם את הבריחה משם.

כשנפגשו עמו בפעם השניה, גילה את אוזנם שיש לו תוכנית להבריחם משם. בעיר הייתה תחנת רכבת גדולה, והוא הכין כרטיסים לנסיעה ברכבת, שניים שניים, כל זוג למקום שונה, ברכבת אחרת.

יום הבריחה נקבע לשבת קודש. “ר’ מיכאל סיפר לנו, שהרב מרדכי אליעזר לאפאטובסקי פסק לו שהבריחה תיעשה דוקא בשבת, ‘כדי שזכות השבת תעמוד להם’… וכך יצאנו לעת ערב כולנו בחשאי ובהיחבא מבית הילדים, ובדרכים עקלקלות, אפופי אימה ופחד שמא ניתפס, הגענו לתחנת הרכבת, שם כבר המתין לנו ר’ מיכאל. הוא מסר לכל זוג את הכרטיסים, וככה נמלטנו וניצלנו מבית הילדים”.

ר’ רפאל ווילשאנסקי יחד עם רפאל ברוק היו אמורים להגיע לקייב, שם המתינה לו אמו. “לעת ערב עלינו על הרכבת ונסענו למעלה משעה”, נזכר ר’ רפאל לימים. “כשהגיע המבקר לבקש כרטיסים, הוא שאל אותנו ‘לאן מועדות פניכם?’ ענינו בפחד ‘לקייב’. ‘לקייב?’ תמה, ‘הרי אתם נוסעים לכיוון ההפוך… תרדו בתחנה הבאה ותמתינו עד שתגיע רכבת לכיוון ההפוך’.

“ירדנו בתחנה נידחת בכפר בשם ‘קאזאטין’, וכבר היה מוצאי שבת. האיזור של התחנה היה חשוך, ומצאנו שם איזה בית קפה עם כמה שיכורים, התפללנו ערבית קנינו סודה והבדלנו על הסודה. רק לאחר מכן הגיעה רכבת ועמה נסענו לקייב.

“ר’ מיכאל טייטלבוים חירף את נפשו להציל אותנו, כיוון שהוא היה זה ששיכנע את ההורים לשלוח אותנו ללמוד תורה, ולכן הוא הרגיש באחריות הגדולה לשחרר אותנו במסירות נפש ממשית”.

התלאות לא הרתיעו את ר’ רפאל, ולאחר חג הפסח, המשיך ללמוד תורה וחסידות בדירה שנשכרה בפרברי העיר וורוניז’, תחת פיקוחו של הת’ שלום וילנקין.

מסכת הנדודים לא פסקה, ור’ רפאל המשיך משם עם חבריו לעיר קורסק, שם למדו בדירות פרטיות של “אנשים יקרים שאירחו אותנו בבתיהם מבלי הבט על הסכנה הגדולה הכרוכה בכך”.

תומכי תמימים
בשנות המלחמה

בתחילת חודש שבט ת”ש, המשיך ר’ רפאל את נדודיו יחד עם ידידו ר’ העשל צייטלין לכותאיס שבגרוזיה, שם כבר הייתה מחלקה של “תומכי תמימים”.

זיכרון מיוחד נחרת בראשו של ר’ רפאל מאותה תקופה, כפי שהוא סיפר: “שם בכותאיס ראינו איזה דבר, שבשבילנו היה ממש פלא עצום. אני זוכר שבילדותי ברוסיה, זכינו בביתנו לראות את תמונת הרבי הריי”צ. אולם זכינו לזאת פעמיים בלבד, כאשר אבא היה מוציא את התמונה מתוך כריכה של ספר ומראה לנו אותה, ומיד היה מזדרז להחביא אותה בחזרה, כיוון שהייתה סכנה גדולה להחזיק כזו תמונה. ועכשיו שהגענו לכותאיס, שמש בית הכנסת הכריז בגלוי שאפשר לקנות תמונות של הרבי הרש”ב נ”ע והרבי הריי”צ…”

בראשות הישיבה בכותאיס עמד הרה”ג ר’ יוסף גולדברג ע”ה שהיה מסור ונתון לצרכי התלמידים ברוחניות ובגשמיות. התמימים  למדו שם בשני בתי כנסיות, והוא היה בא ומציץ לראות מה הם אוכלים. כאשר היה רואה שהם אוכלים אוכל פשוט מידי, היה טוען בפניהם כי עליהם לקנות אוכל בריא וטוב יותר. “זכורני שכשהגענו לעיר בפעם הראשונה, הוא אמר לנו שכל אחד יקבל מידי שבוע סכום כסף, ועשה לנו את החשבון שבסכום זה נוכל לקנות מידי יום שתי ביצים חלב וגבינה, וכך התחיל לפרט מה בדיוק אפשר לקנות בכסף הזה. כששמעתי את דבריו, עלה חיוך קל על שפתיי, והוא שהרגיש בכך, הסמיק קצת ומיד אמר שאיננו רוצה לומר לנו מה לקנות, אך כוונתו שנקנה דברים טובים ובריאים. כך הוא דאג לנו בכל ליבו ומאודו”.

בשלב מסוים התפזרו התלמידים בעיירות שונות בגרוזיה: כותאיסי, קולאשי, סענאקי, זוגדידי, סוכומי.

לאחרי חג הפסח תש”א, כשר’ רפאל ווילשאנסקי הגיע לגיל 16, גיל שהיה נחשב ברוסיה לגיל בגרות, היה עליו לקבל תעודת זהות. הוא החליט לקבל תעודה דווקא בעיר ורוניז’. לשם כך היה עליו לנסוע כשבוע ימים ברכבת, כאשר באמצע הדרך היה עליו לעצור יום שלם בעיר רוסטוב, ושם להחליף רכבות.

ברוסטוב היו יהודים שהכירו את משפחתו, ומשום כך, זימן את עצמו להתארח בבית משפחת ר’ נחמן לאקשין, שם התקבל בסבר פנים יפות. לאחר תפילת שחרית וארוחת בוקר, שאל את מארחו ‘היכן המקווה?’ ר’ נחמן שאלו בפליאה ‘למה לך לדעת?’ ור’ רפאל השיב כי זכור לי כיצד בילדותו לקחו אביו לאוהל הרש”ב, כשהאב נכנס פנימה בעוד הוא עצמו נותר בחוץ. ‘כעת ברצוני להגיע לאוהל, ולכן אני רוצה לטבול קודם’. אולם המארח אמר בפליאה: ‘איפה יש מקוואות בימים האלה? הקומוניסטים סגרו את כל בתי הכנסת והמקוואות’. ר’ רפאל הפטיר בהשלמה: ‘ארד אפוא אל הנהר ואטבול’ (נהר ‘דן’ היה קרוב לביתם), אולם המארח החל לדבר על לבו שלא יילך לטבול, כי ילד יהודי שטובל, עלול לעורר תשומת לב שלילית. ר’ רפאל מצדו לא הבין ‘הרי הנערים, שקצים להבדיל, שוחים בעצמם ומשחקים במים, ומי יבחין בי בכלל’, אך ר’ נחמן לאקשין לא השתכנע. לבסוף הפטיר ‘אתה בכלל לא יכול ללכת אל האוהל, שכן כבר אכלת, ולא הולכים אל האוהל אחרי האוכל’.

“על זה לא יכולתי כבר לענות לו כלום”, נזכר ר’ רפאל. “נשארתי אפוא כל היום בביתו עד שהלכתי בערב לתחנת הרכבת להמשיך נסיעתי הלאה. כעבור זמן נודע לי שבאמת היה מקוה ברוסטוב, והכניסה למקוה הייתה לא פחות ולא יותר אלא מתחת השולחן שעליו אכלתי את ארוחת הבוקר(!). היה שם פתח ברצפה שנפתחה בעת הצורך ושם הי’ המקוה. על עבירה כזו אם היו נתפסים היו עלולים להישפט למאסר לשנים רבות, ואף לגרוע מכך. הוא פחד לגלות זאת באוזניו של נער צעיר שמסתובב אנה ואנה”…

חודשיים לאחר מכן פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. משפחת ר’ נחמן לאקשין נשארה ברוסטוב, וכולם נספו על ידי הנאצים ימ”ש.

הסכנה לגלות סוד לנער צעיר, אכן הייתה עצומה, כפי שסיפר ר’ רפאל על אחת מחוויותיו: “פעם נסעתי ברכבת מסוכומי לכותאיסי, ולקרון נכנס שוטר בלבוש אזרחי שהורה לי להתלוות אליו. עימי הייתה מזוודה קטנה ובה גמרא ותפילין. השוטר לקח אותי לתא של המפקח על הקרון, ופקד עלי לפתוח את המזוודה, שם התגלתה שם הגמרא. ‘מה זה?’ שאל. עניתי שזהו ספר תלמוד בלשון הקודש. הוא שאלי אם אני לומד והשבתי בשלילה. ‘ומדוע אם–כן אתה מחזיק ספר זה איתך?’ שאל, עניתי שמישהו נתן לי, ואני מעביר זאת בשבילו. הוא שאל אותי שוב אם יודע הנני לקרוא בספר הזה, והשבתי בחיוב. ‘מה אם כן כתוב בזה?’ לא הרפה, ועניתי שאינני יודע. ‘הייתכן?! והרי הינך אומר שאתה יודע לקרוא בו’. ‘כן’, עניתי, ‘אני יודע לקרוא, אך אינני מבין את התוכן שבו’. הוספתי שאני יודע גם לקרוא גרוזינית, אף שאינני מבין… הוא נתן לי עיתון בגרוזינית, ואכן נוכח כי אני קורא גרוזינית. רק אז שחרר אותי”.

פחד בימים ובלילות

עם פרוץ החזית בין רוסיה לגרמניה, החליטו כל הבחורים שהתפזרו בערי גרוזיה, להיות ביחד בכותאיס, קרוב ל–20 תמימים, משום שאיש לא ידע מה יילד יום, והוחלט להיות כולם יחד בעת הזאת. בלילות היו התמימים ישנים במקומות מחבוא שונים כדי שלא להיתפס על ידי “ציידי הצבא” שחיפשו אחר צעירים בגילאי גיוס. “משה מרוזוב ומשה ניסילעוויטש היו ישנים בעליית הגג של המקוה. פעם הם הגיעו לשם באמצע הלילה ושמעו שיש שם עוד אדם, והיו בפחד מוות. לאחר מכן התברר שפשוט היה עוד אחד שהחליט להתחבא באותו מקום. קרה שישנתי פעם בבית הכנסת מאחורי בית המרחץ ומאוד מאוד פחדתי.

“הייתה דירה אחת בה אני העשל צייטלין ומשה מרוזוב התחבאנו בה. באמצע אחד הלילות שמענו שציידי הצבא מתקרבים. משה ברח מיד החוצה, הצליח להגיע לרחוב והתחבא באיזשהו מקום, היה זה ממש נס עבורו. הם הגיעו אלינו הביתה, ואנו פתחנו להם את הדלת. היינו בסכנה גדולה מאוד, משום שהיו לנו סכומי כסף ומסמכים לא חוקיים. כל אלה היו מוטמנים בבור באדמה. אם הם היו מוצאים את כל אלה, זה היה מסתיים באופן מאוד לא נעים בלשון המעטה.

“ניסים כאלו ראינו כמה פעמים”, הוסיף ר’ רפאל לספר על מקרה נוסף: “בשמיני עצרת תש”ד, הלכנו להתוועד עם ר’ שמואל נוטיק בביתו של ר’ משה ניימרק. הייתה לו סוכה, ואצלו הלכנו להתוועד. בין לבין החל לרדת גשם חזק, ועלינו כולנו לביתו, שם כמובן המשכנו להתוועד. לפתע נכנסו לבית שני שוטרים מהמשטרה הצבאית. ר’ שלום מענדל  קלמנסון שהיה ממש שיכור, יצא לקראתם והחל לשיר ‘ניעט ניעט ניא קאווא’, והם בשיא הפשטות הבינו שכוונתו בוודאי שאין בלתו של סטאלין ימ”ש. הסתובבו אחורה ועזבונו לנפשנו…”

בשל המלחמה, סבלו הבחורים חרפת רעב, זאת מלבד העובדה שנאלצו להתחבא ולא להיראות בחוץ. מי שסייע להם באותה תקופה, היה בחור פולני שהגיע באותה עת לכותאיס, משה למברגר שמו. הלה היה חסיד בעלז והוא היה קודם לכן בצבא. הוא הגיע אל התמימים עם מדי צבא, ועם מקל הליכה בידו. במשך הזמן רכש את אימונם.

ר’ משה היה בעל מרץ ובתוך זמן קצר קשר קשרי ידידות עם פקידים בכל משרדי העיר. הוא אף העז ליצור קשרים עם בכיר שהיה אחראי בנ.ק.וו.ד. על הטיפול בשוק השחור, והפחד ממנו היה גדול. פעם התפוצץ לו גלגל, וכיוון שהייתה זו שעת מלחמה והיה קשה להשיג גלגל אחר, ניצל ר’ משה את ההזדמנות ליצור עמו קשר, ואמר לו שישיג עבורו גלגל אחר.

בסביבות כותאיס היה בסיס צבאי, וגם שם הייתה לו היכרות עם אחד המפקחים שגנב בעבורו גלגל מהמחסן ונתן לו. כך פעל בהרבה עניינים ‘שחורים’, עד כדי כך, שהמשטרה עצמה היתה מגיעה כדי להביא לו את הסחורה השחורה…

בשל הרעב ששרר, כל אזרח היה זכאי לקבל תלוש של 400 גרם לחם לנפש, בעוד שלחיילים ומשפחותיהם היו נותנים כפליים. ר’ משה בקשריו השיג כמה וכמה תלושים כפולים של 800 גרם. כך היה לתמימים לחם לרוב, וגם יכלו למכור לחם לאחרים ובכסף שהרוויחו, השתמשו כדי להשיג תעודות פטור מהצבא.

הבריחה הגדולה

לאחר המלחמה, כשהמצב השתפר קמעה, התייסדה בסמרקנד ישיבה מחדש ובה כמאתיים תלמידים, עם משגיחים ומשפיעים כמו ר’ ניסן נעמנוב, ר’ זלמן האדיטשער, ר’ ישראל נח בלינצקי, ר’ אברהם אליהו פלאטקין והרב ר’ זלמן שמעון דווארקין. אנ”ש בעיר תמכו ביד רחבה בתלמידי הישיבה.

זמן מה לאחר מכן, חתמה ממשלת רוסיה על הסכם עם ממשלת פולין, במסגרתו הורשו כל אזרחי פולין שברחו בעת המלחמה לרוסיה, לשוב לארצם. עשרות אלפי אזרחי פולין הוגלו לסיביר ולמקומות נידחים אחרים, ועשרות אלפים אחרים הגיעו לאסיה התיכונה, טשקנט, סמרקנד ובוכרה.

כעת נוצרה הזדמנות לצאת מרוסיה תחת אזרחות פולנית מזויפת, שכן מצב הרדיפות ברוסיה היה נורא ואיום. אנ”ש והתמימים חיו כל העת באימה ובפחד, כשהם נרדפים בשל פעולותיהם המחתרתיות על שמירת היהדות. כל מי שהיה שייך ל”ליובאוויטש” ול”שניאורסאהן”, היה מואשם כאנטי קומוניסט. הפחד של החסידים היה כל כך מושרש ועמוק, עד שנעשה טבע שני. איש לא ידע מה ילד יום.

כשנפתחה האפשרות לברוח מרוסיה, רבים מאנ”ש נסעו ללמברג, שם פעל משרד הגירה פולני, ושם סודרו המסמכים שעמם אפשר היה לצאת מרוסיה. ואכן, משפחות אנ”ש רבות, ובהן משפחת ווילשאנסקי, נסעו ללמברג כדי לנסות את מזלן. בראש הארגון עמד ר’ לייב מוצ’קין, שהייתה לו היכרות עם נציגי הממשלה הפולנית שהתעסקו בהגירת האזרחים הפולנים מרוסיה. לצדו עמד ועד אנ”ש מזקני הרבנים והעסקנים.

משפחת ווילשאנסקי עברה תלאות רבות בדרך הארוכה, רבת–חתחתים. מסמרקנד עלו לרכבת לטשקנט, על מנת לנסוע משם ללמברג, דרך מוסקבה. זמן הנסיעה באופן רגיל היתה 12 שעות, אך בפועל הנסיעה נמשכה כמעט שתי יממות עד שהגיעו לטשקנט. מטשקנט למוסקבה עברו עוד תלאות נוספות בנסיעה שנמשכה ימים ארוכים. רק כשהגיעו למוסקבה, יכלו לתת קצת מנוחה לעצמותיהם, כשהתארחו אצל התמים ר’ בערל ריקמאן ע”ה שהתגורר בפרבר של מוסקבה. “כמובן לא העזנו לצאת החוצה כדי לא לגרום למארחנו בעיות אם ירגישו בנו השכנים. רק אבא והוא הלכו בשבת לבית הכנסת למלכובקה הסמוכה. למרות כל הזהירות שלנו, סיפר לנו ר’ בערל ריקמאן כעבור כמה שנים, כי כשנאסר על ידי הנ.ק.וו.ד. אחת ההאשמות שטפלו עליו היתה, שאכסן בביתו את ר’ בצלאל ווילשאנסקי ומשפחתו”…

מיד לאחר השבת המשיכה המשפחה ממוסקבה ללמברג, כשהם מצוידים במסמכים שהם אזרחי פולין, שברחו בעת המלחמה לרוסיה. לפי מסמכים אלו היו אמורים לקבל רשיון במשרד ההגירה הפולני להמשיך לפולין. כשהגיעו ללמברג בסוף חודש מנחם–אב תש”ו, מסרו תעודותיהם לועד המסדר כדי שאלו ישיגו עבורם רשיון הגירה לפולין ביחד עם עוד כמה משפחות החסידים שהיו אז בלמברג.

“להולכת כל המסמכים למשרד ההגירה לקבלת הרשיון, בחר ר’ לייב מוצ’קין את מרת ציפה קוזלינר ע”ה, ואיתה הלך אחי חיים–בער להשקיף מהצד ולראות איך יפול דבר”, סיפר ר’ רפאל ווילשאנסקי. “היא נכנסה למשרד ההגירה וחיים–בער עמד מרחוק וראה שהיא יוצאת מהמשרד כעבור זמן מועט והבין שמשהו נסתבך ואינו בסדר. היא התחילה לצעוק לעברו שהיא צריכה לראות את לייבל מוצ’קין, אבל הוא ראה שני אנשים שהולכים לכיוונה ורמז לה שלא תיגש אליו כי עוקבים אחריה. ומיד ניגשו שני האנשים אליה ודחפו אותה למכונית שעמדה שם.

“אסרו אותה עם כל הניירות שהיו בידה, ונשארנו בלי מסמכים שיעידו על אזרחותנו הפולנית. כל העבודה לסדר התעודות בשביל יותר ממאתיים איש והתקווה להינצל, לא צלחו. יותר מכך, כעת היה ברשות הנ.ק.וו.ד. רשימה פרטית עם כל השמות ותמונות האנשים שניסו להבריח את הגבול לפולין, וכל אנ”ש בלמברג היו בסכנה גדולה.

“בשביל משפחתנו בפרט היה המצב עוד יותר מסוכן, כי המסמכים של משפחתנו היו תואמים בכל הפרטים לשמותינו ותאריכי הלידה האמיתים, כך שהיו אצלנו תעודות זהות רוסיות ואצלם בנ.ק.וו.ד. נמצאו מסמכים שווים ממש בכל הפרטים כאילו אנחנו אזרחים פולנים. אין לשער גודל הפחד שנפל על אנ”ש בלמברג. אנשים פחדו לצאת מהבית לרחוב. אף אחד לא יודע מה יולד יום ומה מצפה לנו בעתיד”, סיפר ר’ רפאל.

בינתיים עבר חודש החגים, והוועד המשיך בפעולותיו, אם כי בזהירות רבה. בינתיים נדדה משפחת ווילשאנסקי ממקום מסתור אחד למשנהו, מאימת המשטרה. פעם אחת אף נתפס ר’ רפאל בידי השוטר שהיה אחראי על האיזור בו התחבא. “השוטר ציווה עלי להתלוות אליו לתחנת המשטרה. הגע בעצמך מה היה יכול להיות התוצאות ממעצר זה, כשמחפשים אחרינו ותעודות הפולניות שלנו עם התמונות נמצאות בנ.ק.וו.ד.. התחלתי להתחנן בפניו שישחרר אותי, אבל הוא לא שעה לבקשותיי והמשיך להוליך אותי לתחנת המשטרה. כל הדרך המשכתי בתחנונים. בכיסי היו אז בערך 400 רובל, הוצאתי אותם ומסרתי לו את כל החבילה. הוא שיחרר אותי אבל הזהיר אותי שעלי לעזוב את העיר”.

על ליל היציאה סיפר ר’ רפאל: ה’עשאלון’ היה צריך לצאת מלמברג במוצאי שבת קודש, במשך כל יום השבת הכינו שלוחי הועד, בהיתר ובהוראתם של הרבנים, את המשפחות לנסיעה לתחנת הרכבת. אולם כשהגיע הזמן לנסוע לתחנת הרכבת, התברר שלכל בני משפחתי סודרו תעודות, אבל בשבילי לא הייתה כל תעודה. כאן בא לעזרי חברי ר’ לייב מוצ’קין עצמו. הוא הכין בשבילו תעודה אותנטית בלי זיופים, אך כיוון שהחליט ברגע האחרון לא לצאת במסע הזה, אלא להישאר למסע הבא, הורה לי לבוא אליו באמצע הלילה למקום מגוריו כדי לתת לי את התעודות שלו. למרות הפחד הגדול מפני כנופיות שודדים וגזלנים, הלכתי אליו אחרי חצות הלילה, ברחובות חשוכים, בלב מלא פחד ואימה, והוא נתן לי את התעודות שלו. אסיר תודה הנני לו ולעולם לא אשכח את מסירות נפשו לטובת חברו”.

לעת ערב בט’ בכסלו, הגיע סוף סוף העשאלון אל הגבול. גבולות רוסיה ידועים בשם ‘מסך הברזל’, ולא היה זה בלשון מליצה בלבד. לאורך הגבול היה גדר תיל, וחיילים חמושים עומדים בפנים רצחניות, דוקרים במבטיהם כל מי שהמתקרב לגבול. לצידם כלבים גדולים, מוכנים להתנפל על האדם ולקרעו לגזרים. “בשעה זאת כל אחד ואחד נושא תחינה ותפלה מעומק לבבו שירחם השי”ת ויעזור שהכל יעבור בנקל וכשורה בלי סיבוכים ח”ו”.

כשהגענו לגבול, נצטווינו לצאת מהקרונות, ולאור הזרקורים התחילו לבדוק את התעודות אחת אחת ולהכריז השמות. כל מי שנמצא ‘כשר’, נצטווה לעלות בחזרה לקרון. ברגעים אלו, בין המעבר אל החופש לבין ח”ו המעצר והאשמה בבגידה במולדת, היה שיא המתח והפחד.

חוצים את מסך הברזל!

בעשירי לחודש כסלו, חג הגאולה של אדמו”ר האמצעי, לפנות בוקר, עברו החסידים את הגבול והגיעו אל עיר פשעמישל שבפולין. “קשה לתאר את השמחה שאפפה את כולנו. חיבוקים ונשיקות ודמעות של שמחה והודי’ על חסדי השם אשר גאלנו. ירדנו מהרכבת ונכנסנו למכולת שליד התחנה. אורו עינינו למראה המדפים העמוסים במאכל ומשתה שלא ראינו כמותם ברוסיה זה זמן רב. ידידנו ר’ מאיר איטקין קנה כמה בקבוקים “וודקה וויבאראווא” וליהודים היתה אורה ושמחה”.

המסע לא תם, והפליטים המשיכו מפשעמישל לקראקא, וכמה ימים לאחר מכן חצו את הגבול לכיוון בראטיסלאווא (פרעשבורג). אנשי ארגון ה”בריחה” העבירו אותם אל העיר וינה שבאוסטריה, שם סודרו בבית גדול ומרווח באיזור האמריקני של העיר. “מעתה נפתח לפנינו עולם חדש”, נזכר הרב וילשנסקי. “בלי פחד ומורא התקשרנו עם הרבי הריי”צ, ולאור הוראותיו הקדושות תיכנן כל אחד את אורח חייו במצבו החדש”.

מזכיר ה’לשכה’

באותה עת יסד אדמו”ר הריי”צ בפאריז את ה’לשכה האירופית לעזרת פליטים וסידורם’, ומינה בראשה את הרב בנימין גורודצקי.

בחודש אייר תש”ז הגיעו ר’ רפאל ומשפחתו לפאריז. זמן קצר לאחר מכן, פנה הרב גורודצקי לר’ רפאל וביקשו להיות לו לעזר בעבודת המזכירות ב’לשכה’. ר’ רפאל קיבל ברצון את ההצעה, כאשר בכוונתו לשוב וללמוד בישיבה כאשר זו תגיע לפאריז. בחודש תמוז תש”ז זכה לקבל מכתב ברכה מאדמו”ר הריי”צ על משרתו החדשה ב’לשכה’.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר נפתחה הישיבה בפאריז, ביקש ר’ רפאל לעזוב את עבודתו ולחזור לישיבה, אולם מכתב נוסף שקיבל מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לו להישאר בעבודתו ב’לשכה’, הותירו בה עוד עשרות שנים.

בשנת תשל”ב עבר בהוראת הרבי לניו יורק, להמשיך משם את עבודתו כמזכיר ה’לשכה’, עד סוף ימיו.

 

על המשך תולדות חייו ועבודתו ב’לשכה’ - בתקופת פריז ובתקופת ניו–יורק - בשבוע הבא בע”ה.

Reader Comments

There are no comments for this journal entry. To create a new comment, use the form below.

PostPost a New Comment

Enter your information below to add a new comment.

My response is on my own website »
Author Email (optional):
Author URL (optional):
Post:
 
All HTML will be escaped. Hyperlinks will be created for URLs automatically.