Share

Search
BeisMoshiach.org
Web
תגים
ששים שנה לייסוד הרשת "עשה לך רב" ##910 #1000 #1001 #1002 #1003 #1004 #1005 #1006 #1007 #1008 #1009 #1010 #1012 #1013 #1014 #1015 #1016 #1017 #1018 #1019 #1020 #1021 #1022 #1023 #1024 #1025 #1026 #1027 #1028 #1029 #1030 #1031 #1032 #1033 #1034 #1035 #1036 #1037 #1038 #1039 #1040 #1041 #1042 #1043 #1044 #1045 #1046 #1048 #1049 #1050 #1051 #1052 #1053 #1054 #1055 #1056 #1057 #1058 #1059 #1060 #1061 #1062 #1063 #1064 #1065 #1066 #1067 #1068 #1069 #1070 #1071 #1072 #1073 #1074 #1075 #1076 #1077 #1078 #1079 #1080 #1081 #1082 #1083 #1084 #1085 #1089 #1090 #1091 #1092 #1093 #1094 #1095 #1096 #1097 #1098 #1099 #1100 #1101 #1102 #1103 #1104 #1106 #1107 #1108 #1109 #1110 #1111 #1112 #1113 #1114 #1115 #1116 #1117 #1118 #1119 #1120 #1121 #1122 #1124 #1125 #1126 #1128 #1129 #1130 #1136 #1137 #1138 #1139 #1140 #1141 #1144 #1146 #215 #380 #825 #826 #827 #828 #829 #830 #831 #832 #833 #834 #835 #836 #837 #838 #839 #840 #841 #842 #843 #844 #845 #846 #847 #848 #849 #850 #851 #852 #853 #854 #855 #856 #857 #858 #859 #860 #861 #862 #863 #864 #865 #866 #867 #868 #869 #870 #871 #872 #873 #874 #875 #876 #877 #878 #879 #880 #881 #882 #883 #884 #885 #886 #887 #888 #889 #890 #891 #892 #893 #894 #895 #896 #897 #898 #899 #9 #90 #900 #901 #902 #903 #904 #905 #906 #907 #908 #909 #910 #911 #912 #913 #914 #915 #916 #917 #918 #919 #920 #921 #922 #923 #924 #925 #926 #927 #928 #929 #930 #931 #932 #933 #934 #935 #936 #937 #938 #939 #940 #941 #942 #943 #944 #945 #946 #947 #948 #950 #951 #952 #953 #954 #955 #956 #957 #958 #959 #960 #961 #962 #964 #966 #967 #968 #969 #970 #971 #973 #974 #976 #977 #978 #979 #980 #981 #982 #983 #984 #985 #986 #988 #989 #99 #990 #991 #992 #993 #994 #995 #996 #997 #998 #999 100 שנה למלחמת עולם הראשונה 120 שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים 770 974 א' כסלו אבלות אגרות קודש אגרות קודש בפרסום ראשון אגרות קודש מתורגמות בפרסום ראשון אגרות תשל"ח אדמו"ר הזקן אדמו"ר הריי"צ אדר אהבת ישראל אוסטרליה אוצרות גנוזים אורות התניא בכלים דתיקון אורחים אחר מיטתו של הרב אחרוןחביב איטליה אייר איך ללמד חסידות לקהל הרחב אימון אישי אימון אישי אימוץ אירופה אירן אלול אליהו אמונה אמור אנ"שליחות אסירי ציון אסירים אפית מצות אקטואליה חב"דית ארגנטינה ארה"ב ארץ ישראל ב' איר ב' ניסן בא באור החסידות באר שבע בבא סאלי בדידי הווה עובדא בדפוס בהעלותך בהר–בחוקותי בוא נתוועד על זה בטחון בין המצרים ביקור חולים בית ספר למלאכה בית רבקה בלק במדבר במלאת מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בני נח בעל שם טוב בעלז בעקבות הנבואה בראי העתונות ברוסיה הקומוניסטית ברזיל בריאות ברית מילה ברכת כהנים בר-מצווה ברסלב בשבילי ההיסטוריה בשליחות המלך בשם אומרם ג' השבועות ג' תמוז גאולה ומשיח גדולי ישראל גוש קטיף גיוס לצבא גיור גיל השידוכים גלגולה של נשמה גליון 1000 גליל גמילות חסדים גן ישראל גני ילדים דבר המערכת דבר מלכות דולרים דידן נצח דמות חסידית ה' אייר ה' טבת הבבא סאלי הבעל שם טוב הגות וואך הדפסת התניא ההתוועדות ב-770 הודו היסטוריה חב"דית היסטוריה חסידית היסטוריה מזווית חב"דית הכותל הכנסת אורחים הלכה המזכיר המקדש וכליו הפצת המעיינות הפרשה החסידית הצלת פליטי השואה הקהל הרב אברהם חיים נאה הרב חדקוב הרבי הרבי הריי"צ הרבי הרש"ב הרבי והאמן הרצלי'ה השואה השליחות לכיבוש אוסטרליה התוועדות‭ ‬חסידותית התקשרות התקשרות בצפון אפריקה התשובה ז' אדר זיו הפרשה זיכרון להולכים זיכרונות מבית אדמו"ר מהורש"ב זכרונות הרב סעדיה מעטוף ע"ה זכרונות חסידיים ח"י אלול חברון חג המו"צים חג סוכות חג שבועות חדש בעולם התורני חדשות חוזרים לישיבה חוני חופשה חטא המרגלים חיים חסידיים חיים של שליחות חיים של שליחות חינוך חירות חלֹוֹם חייו חמשה עשר באב חנוכה חסד חקת חשבון נפש חת"ת חתונה ט' אדר ט' כסלו ט"ו אלול ט"ו באב ט"ו בסיוון ט"ו בשבט טור אורח טור‭ ‬אישי טור למחשבה טורקיה טכנולוגיה בשירות הגאולה י' טבת י' שבט י"א ניסן י"ב תמוז י"ג אלול י"ג ניסן י"ט כסלו י"ט כסלו / מאמר בפירסום ראשון יד לאחים יובל לקבוצה יום הולדת יום ירושלים יום כיפור יומן המאסר יומן טוביה זילברשטרום. יומנו של תמים ב-770 יוסף י'ז תמוז יחידות אצל הרבי ילדי ישראל ימי בראשית ימים נוראים ימים נראים יפן יציאת מצרים ירושלים ישראל ארי'ה לייב כ‭' ‬מנחם‭ ‬אב‭ / ‬יום‭ ‬ההילולא כ' מנחם-אב כ' מרחשון כ"ב שבט כ"ד טבת כ"ד טבת כ"ז אדר כ"ז אדר / הגות וואָך כ"ח ניסן כ"ח סיון כ"ף במר-חשוון כוס של ברכה כותבים למערכת כינוס שלוחים כסלו כפר חבד כפר יונה כשרות כתבי יד בפרסום ראשון ל"ג בעומר ל"ג בעומר / בדידי הווה עובדא ל"ג בעומר / סקירה ל"ג בעומר / פתגמים ל"ג בעומר / שולחן-החג לדמותו של חסיד לדמותו של שליח לומדים ובונים מקדש לחיות עם הזמן - בעניני הגאולה ליל הסדר אצל הרבי ליל סדר ליל סדר לימוד חסידות לקהל הרחב לימוד רמב"ם לימוד תורה ליקוי חמה לכתחילה אריבער לקראת ג' תמוז לקראת י' שבט לקראת י"א ניסן לקראת כינוס השלוחים לקראת תשרי לשלום בית מאה שנה למלחמת עולם הראשונה מאוצר המלך מאחורי הקלעים מאמר הגות מבט אישי מבט חסדי מבצע הקהל מבצע יום הולדת מבצע מזוזה מבצע משיח מבצע נש"ק מבצע תפילין מבצעים מבצעים מדור הניגון מדין מדע מדקדקים בדבר מלכות מה אומר הרבי מהורש"ב מהר"ש מואב מופתים בשליחות מזווית חסידית מחיי התמימים מחנה קיץ מחשבה חסידית מיהו יהודי מכות מצרים מלחמת המפרץ מלחמת יום כיפור מלחמת לבנון מלחמת ששת הימים ממשיח וגאולה מנורה מנחם-אב מערת המכפלה מפגש איש מפי חסידים מפי כתבם מצוייני צה"ל מקווה מקסיקו מרבין בשמחה מרוקו מרחשון משה רבינו משולחן ההלכה משיח אין גאזעטן משיח בפרשה משיח וגאולה משיח וגאולה משיח וגאולה \ ודע מה שתשיב משיח וגאולה בעשרת המבצעים משפיע משקיעים בחינוך מתוועדים בדבר מלכות נזכרים ונעשים ניגון ניסן נס בצפת נקודת מלכות נשיא נשים סדר ניגונים סיון סיפור סיפור‭ ‬ולקחו סיפור‭ ‬חיים סיפור‭ ‬חיים סיפור לפורים סיפור מבצעים סיפורי מופת סיפורים ופתגמים סיפורים קצרים סכנת האינטרנט סכנת האינטרנט סליחות סעודת מלווה מלכה ספירת העומר ספר תורה ספרד סקירה עוורים עמלק ערי מקלט עשר שנים לגירוש עשרה בטבת פאה נכרית פדיון הבן פולטבה פורים פורים–קטן פטרבורג פינחס פסח פסח שני פעילות פעילות חב"דית פפרשת אמור פרה אדומה פרוייקט מיוחד | חי וקיים פרופיל חסידי פרשת אחרי-מות פרשת אמור פרשת בא פרשת בהר פרשת בחוקותי פרשת בלק פרשת במדבר פרשת בשלח פרשת דברים פרשת דרכים פרשת החודש פרשת וארא פרשת ואתחנן פרשת ויגש פרשת ויחי פרשת ויצא פרשת ויקהל פרשת ויקרא פרשת וירא פרשת וישב פרשת וישלח פרשת חוקת פרשת חיי שרה פרשת יתרו פרשת כי-תבוא פרשת כי-תצא פרשת כי-תשא פרשת לך-לך פרשת מטות פרשת מסעי פרשת מצורע פרשת מקץ פרשת משפטים פרשת נח פרשת נצבים פרשת נשא פרשת עקב פרשת פקודי פרשת צו פרשת קדושים פרשת קורח פרשת ראה פרשת שופטים פרשת שלח פרשת שמות פרשת שמיני פרשת תולדות פרשת תזריע פרשת תזריע-מצורע פרשת תצווה פרשת תרומה פתח תקוה צבאות השם צדקה צה"ל צו צוק איתן ציפייה לגאולה ציצית צמח צדק צפון אפריקה צפת צרפת קאמפ קידוש קידוש לבנה קנאת אחים קרבנות קרבנות הנשיאים קרח קרית גת קרן מחנה ישראל קשרים עם הרבי ר' עזריאל זעליג סלונים ראיון ראש השנה ראשון לציון רב לוי יצחק רב שיח רבי רבי זוסיא מאניפולי רבי רי"יץ רבי רש"ב רבנים רבנית חיה מושקא רבנית חנה רדיו רובשקין רוסיה רחל אמנו רמב"ם רפואה רש"ג רשב"י ש שבועון שהוא שליח שבועות שבת שבת בראשית שבת הגדול שבת חזון שו"ת חינוך שואת אירופה שולחן-השבת שופר שידוך שיעור תניא - חוצה יבשות ונשמות שלום בית שלֹח שליחות שליחות בצל הסכנה שלימות הארץ שלימות הארץ שמחה שמחות בית השואבה שמחת תורה שמחת תורה בליובאוויטש שמיטה שמירת הלשון שנה מעוברת שצעדרין שקלים תומכי תמימים תורה והוראה תורת המלך תימן תל אביב תלמוד תמוז תמונות מספרות תניא תעניות תפילה תשובה תשעה באב תשרי תשרי אצל הרבי
Visitor Feed
Thursday
Jan152015

הק.ג.ב. במרדף אחר הנוסעים לליאדי

בין כך ובין כך, החושך פרש כנפיו על ליאדי. הקבוצה הקטנה התנערה מההיסטוריה הקרובה והרחוקה, וחזרה באחת אל המציאות הנוכחית. הם הבינו כי עליהם להזדרז ולהמשיך הלאה במסעם * מוגש לרגל יום ההילולא של אדמו”ר הזקן, כ”ד בטבת

א

“הנסיעה נתנה לנו המון, ולא רק ידע. היא העניקה לנו תחושת שייכות אל מורשת האבות שלנו. השתייכות המחייבת אותנו להבעיר בקרבנו את להב הרוחניות היהודית — שכן רק להב האש יגרש את החושך”. במילים אלו מסכם הרב יצחק קוגן, שליח הרבי ורב קהילת ‘בלשוי ברוניא’ במוסקבה, את המסע הראשון והייחודי שעשה הוא וכמה מחבריו, צעירים יהודים מסורבי עליה, אל ערש הולדתה של חסידות חב”ד — העיירה ליאדי, ואל ציוני הקודש בליובאוויטש, בשנת תשמ”ב.

למרות שחלפו מאז יותר משלושה עשורי שנים, לא שוכח הרב קוגן את אותו מסע שנחקק בלבו ובלבבות חבריו שהצטרפו עמו למסע הארוך.

•     •     •

רעיון הנסיעה עלה בעת חופשת הקיץ שקיים הרב קוגן יחד עם קבוצת צעירים יהודים, שם התאחדו והתחממו ביהדותם זה לצדו של זה, נוכח הקרחון הסובייטי שאיים לכבות את הזיק היהודי שבער בצפונות ליבותיהם. זו הייתה הסיבה שמדי שנה בשנה, נהג לנסוע עם תלמידיו לאתרים יהודים שונים בברית המועצות, ובאותה שנה, תשמ”ב — נסיעה לליאדי ולליובאוויטש, כדי להכיר מקרוב ולשאוב כוחות.

באותה שנה נפגשו במדינת ליטא, שם קיים אליהו שיינין, צעיר יהודי ממקורביו של הרב קוגן, יחסים חמים עם הנוער היהודי המקומי. באותן שנים, טרם נוצרה בליטא תנועת נוער תורני, ועיקר הזיק היהודי הושתת על רוח של לאומיות וציונות. היו גם צעירים רבים ששקדו על שפת האידיש, ובכך הרוו את צמאונם הרוחני. אלה ביקשו אפוא לעשות יחד שבת קודש כדי להכיר טוב יותר את היהדות המקורית. הרב קוגן שהיה אחד הפעילים הבולטים מקרב יהודי רוסיה, ניאות להצעה.

לבסוף הוחלט לקיים את השבת לא בוילנה עצמה, אלא בעיר פונארי — מחנה השמדה השוכן כשמונה קילומטרים מוילנה והיווה גיא הריגה לכשישים אלף מיהודי העיר שהושמדו במיתות משונות. “רציתי להראות כי עם ישראל חי, ורוחו לא נשברה”, סיפר הרב קוגן לימים. בליטא באותן שנים, הורגש חופש–דת יחסי מאשר בערים אחרות בברית המועצות.

לקראת השבת ההיסטורית, שכרו הצעירים בית.

כשלושים צעירים יהודים התאספו לקראת אותה שבת, איש מהם לא ידע דבר על יהדות ודת. בלית ברירה, נאלץ הרב קוגן לגשת בפעם הראשונה בחייו כשליח ציבור, שכן גם ידיעותיו באותה עת, היו טובות יותר מאשר של שאר הצעירים. “עד היום זכורה לי ההתרגשות שהייתה”.

השבת הגיעה לשיאה בעת סעודות השבת סביב השולחן, כשמסביב יושבים עשרות צעירים הכמהים ליהדות. הם חשו כי הם אינם בודדים במקום, וכי עמם יחד מתאחדות עשרות אלפי נשמות היהודים שנרצחו על קידוש השם, כאן במקום הזה, כאשר ברגעים האחרונים שלהם זעקו “שמע ישראל”. זו הייתה שבת עילאית של חיבור בין דורות וחיזוק היהדות.

ב

בבוקר יום ראשון יצא הרב קוגן ועוד כשישה חברים מפונארי לעבר ליאדי וליובאוויטש, במסע שורשים והתחברות פנימית לרבותיהם הקדושים שאותם לא הכירו, אך די היה להם ששמעו את שמם, כדי שיבקשו להכיר מקרוב את מקומם. דרך ארוכה עשו באותו יום במכונית הישנה והמקרטעת של הרב קוגן, שאף החזיק בהגה. הם חלפו דרך מינסק עד שהגיעו לתחנה הבאה — העיר בוברויסק, אף היא מוכרת כמי שגרו בה אישים דגולים מחסידי חב”ד.

“נאלץ לעצור בעיר”, הודיע הרב קוגן בקול לא–חגיגי במיוחד לחברים שעמו. “צמיגי המכונית שחוקים, וחובה להחליפם”.

לאחר חיפוש קצר, מצאו חברי הקבוצה מקום שקט להתפלל בו, באחד הבתים הסמוכים לשוק העירוני, בו גרו שתי אחיות אלמנות, שאיבדו במלחמה את בעליהן. תושבי העיר בחלקם, הביטו בהם במבט נדהם, חלקם במבטא מלא משטמה. “כולנו היינו צעירים, חסונים, בעלי זקנים שחורים ומגודלים” תיאר זאת הרב קוגן. אחדים מאנשי המקום לא יכלו להתאפק, וכיסו את עיניהם כדי שלא להיתקל בקבוצת היהודים שנחתה לה במפתיע בעיר. קשה לדמיין כי עיר זו הייתה בעבר עיר בעלת צביון יהודי, כאשר רוב תושביה, כשלושים וחמש אלף במספר, היו יהודים. עם פלישת הנאצים לעיר, הם רצחו יותר מעשרים אלף יהודים שנקברו לאחר מכן בקברי אחים המוניים.

לאחר התפילה הציע הרב קוגן לחבריו, כי בעוד הוא יטפל כעת בהחלפת צמיגי מכוניתו, הרי כדאי שהם יסיירו ברחובות העיר, אולי ימצאו בתי כנסת ישנים או מוסדות יהודים שהולאמו. לא קשה היה למצוא בתים שעדיין התנוססו עליהם בגאווה צורות מגן דוד. חברי הקבוצה קיבלו בחיוב את הצעתו, וסוכם כי לאחר שיסיים את תיקון המכונית, הוא ימתין להם ברכב.

שעות חלפו. הזמן שנקבע להיפגש — חלף זה מכבר. הרב קוגן ישב במכוניתו ממתין בסבלנות, אך איש מחבריו לא שב. לאחר שעה ארוכה נוספת, חשש החל להזדחל ללבו. לבו אמר לו כי משהו לא טוב קרה, אך לא ידע מה.

לפתע פתאום רץ אליו הילד משה רוחלין, בנו של אחד מחברי הקבוצה:

“ר’ איזיה!” קרא בקול מבוהל. “הק.ג.ב. עצר את כולם”. הוא התנשף והתנשם עמוקות, ספק ממאמץ הריצה ספק מהפחד. לאחר שנרגע קמעה הוסיף לספר: “הלכתי אחריהם וראיתי איך עצרו אותם. אני יודע איפה זה קרה”.

את אשר יגור — בא. הק.ג.ב. עצר את כל קבוצת היהודים. מוחו של הרב קוגן חישב במהירות. מהר מאד הגיע למסקנה, כי אין טעם שיילך לחפש אחריהם. עדיף שימתין על מקומו, אולי יחולו התפתחויות.

“משהל’ה, לא אוכל לעזוב את המכונית. אם ישחררו אותם בינתיים, הם לא ימצאו אותי כאן, ויתחילו לחפש. אני חייב להישאר במקום ולהמתין לבואם”, הטעים באוזני הילד שסבר וקיבל.

ר’ יצחק קוגן, פעיל המחתרת היהודית של רוסיה, יחד עם הילד משה רוחלין, נשארו במכונית, ממתין בלב פועם כשתפילה על שפתותיהם.

שעתיים בלבד עד שדמותו של אליהו שיינין נראתה צועדת מעבר לפינת הרחוב:

“שוחררנו כולנו”, בישר את הבשורה, “עוד מעט יגיעו כולם”.

עוד לא הספיק לסיים את דבריו, וניידת משטרה עצרה בפתאומיות ליד רכבו של הרב קוגן, ומתוכה יצאו שוטר תנועה ועוד שני אנשים לא מזוהים, חסרי מדים; אך היה ברור כי אלו הם אנשי החוק. השוטר בדק את המסמכים והורה לבדוק את תקינות הרכב. היה ניכר כי הם מחפשים תואנה כדי לעצור את הרב קוגן.

“בבקשה”.

בדיקת אורות, בדיקת בלמים ושאר הבדיקות העלו את המסקנה כי הרכב תקין. השוטר סיכם את הדו”ח בניירותיו, כשלפתע ניגשו שני לבושי האזרחי לעבר הרב קוגן כשהם מציגים את תעודותיהם: “עכשיו תיסע אתנו”, פקדו.

רכבו של הרב קוגן באותה שעה היה רכב עמוס בחפצים “פליליים” שיכולים היו לגרום לו לשבת במאסר שנים ארוכות. ספרי יהדות בהוצאה עצמית, סכיני שחיטה, וכהנה רבות.

המצב לא היה נראה טוב. אליהו שיינין הספיק לספר לרב קוגן, כי בעת מעצרם תלשו השוטרים מהבחורים את התליונים עם סמל המגן דוד. אמנם לא היכו אותם, גם זה חסד, אך התנהגו כלפיהם בתוקפנות. היה ניכר כי אין כוונתם טובה. הרב קוגן הבין כי אם יתגלו “האוצרות” במכוניתו, אין לצפות לרחמנותם, והוא הראשון שיואשם.

הרב קוגן נסע ברכבו לעבר מטה הק.ג.ב., כשמאחוריו רכב המשטרה. אנשי החוק לא הסירו את עיניהם מרכבם של “הפושעים”. מוחו של הרב קוגן פעל בקדחתנות בניסיון למצוא פתרון.

הדרך הייתה קצרה, והשיירה הקטנה הגיעה לבנין הק.ג.ב. של בוברויסק. חייבים למצוא מוצא בדחיפות.

“יש לי כמה דברים ברכב שלא הייתי רוצה להשאירם בלי השגחה”, פנה הרב קוגן לאיש הק.ג.ב שליווה אותו.

“אתה יכול להחנות אצלנו בניחותא”, השיב איש הק.ג.ב. בציניות בלתי מוסתרת.

ברירה לא הייתה בידו, והוא החנה את רכבו בחצר מפקדת הק.ג.ב. העירונית, וביקש ללכת לשירותים. אולי שם ימצא מוצא כלשהו.

“רק עם מלווה”, ניתנה הפקודה הרועמת.

חדר השירותים לא היה אלא בור חפור באדמה בחצר הבניין. הרב קוגן ניסה למצוא את הפירצה שדרכה יוכל להתפטר מחפציו המפלילים, אך הללו עקבו בשבע עיניים על כל תנועה מתנועותיו.

כשסיים, סימן בידיו למלווהו כי ברצונו לשטוף ידיו.

“אין מים”, נהם לעברו.

שתיקה. הרב קוגן לא הוציא מילה מפיו. זו הייתה שתיקת מחאה רועמת.

“בוא אל המפקד”, פקד השומר.

השניים הגיעו אל לשכתו של מפקד הק.ג.ב., כאשר המלווה הסביר: “הוא מסרב לדבר עד שישטוף ידיים”.

המפקד חכך רגע בדעתו, ולבסוף מצא עצה: “קח אגרטל ותשפוך לו על ידיו, רק אל תתנו לו זאת בידיים”, הורה המפקד, מרוצה מהרעיון שעלה במוחו.

לאחר שהרב קוגן נטל את ידיו ובירך, חזר אל חדרו של המפקד.

“דת מיוחדת יש לכם, שומרים על ניקיון אחרי שירותים”, פתח המפקד במחמאה, ספק מזויפת ספק ברצינות. “ברצוני לדעת מהי מטרת הביקור שלכם בעיר?” ירה פתאום את השאלה הראשונה בחקירה.

“באנו לכאן כדי להכיר מקומות שבהם גרו אבות אבותינו, ביקשנו לראות אותם בעינינו”.

שתיקה נפלה בחדר. המפקד לא ציפה לתשובה כה ‘פשוטה’.

“אם כך, למה החברים שלך לא אמרו זאת? למה לא רצו לדבר איתי?” קולו היה מופתע ומפויס קמעה.

“אתה הרי לקחת את הדברים שלהם, אז הם החליטו לשתוק כמחאה”, השיב הרב קוגן.

“לאן אתם ממשיכים מכאן?” הוסיף הקצין לחקור.

“לליאדי, ומשם לליובאוויטש”, הסביר הרב קוגן בהוציאו מפיו את שתי המילים שמעוררות רטט של התרגשות בלבותיהם של אלפי חסידי חב”ד.

לא חלפו דקות ארוכות, והפקודה ניתנה לשחרר את כל חברי הקבוצה, ולהתיר להם את המשך הנסיעה.

רק כשאחז שוב בהגה, הבין הרב קוגן כי הנס אירע — וכל חיפוש לא נערך ברכב. ברוך השם. ומה הפלא, שעה שהרכב עמד בחצר הק.ג.ב. וזהו המקום הבטוח ביותר בעבורו…

המתח שאחז בקבוצה הקטנה של אותם יהודים שכה ביקשו להתקרב אך מעט יותר אל המאורות הגדולים, נתן בהם את אותותיו. הרכב יצא לדרכו, כשבין הנוסעים פרץ ויכוח מר וסוער, מי ואיך התנהג כל אחד בעת חקירתו במשרדי הק.ג.ב. הידועים לשמצה.

ג

נוסעים לליאדי.

הכבישים הארוכים והמפותלים, היו יותר שבילים פרימיטיביים שהובילו ממקום למקום. לא רק מהמורות היו זרועות לכל אורך הדרך, אלא אבנים ענקיות הפתיעו את הנוסעים ב”כביש”. אחת מהן פגעה בתיבת ההילוכים וההילוך האחורי יצא מכלל פעולה. מכאן ואילך, הנסיעה לאחור היתה בלתי אפשרית, אלא באמצעות דחיפת הרכב…

לקראת ערב הגיעו חברי הקבוצה למחוז חפצם. “ליאדי”, הכריז השלט בפתח העיירה הקטנה הניצבת לה בנפת דוברובנה שבמחוז ויטבסק. העיירה הקטנה שהוקמה לפני כשלוש מאות שנה על הדרך שבין מוסקבה לוורשה. לאורך כל השנים התגוררו בה אלפי יהודים והיוו רוב מכריע באוכלוסייתה. הקהילה היהודית התנוססה בעיירה עד לפלישתם של המרצחים הנאצים ימ”ש, אשר בחג הפסח תש”ב הוציאו להורג כאלפיים מיהודי העיירה.

זו גם הייתה העיירה שבה איווה אדמו”ר הזקן למשכן לו ולחצרו לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון והידוע. השלטונות אסרו עליו לחזור לליאזנא, ולאחר השתדלותו של הנסיך סטינסלב ליובאמירסקי, איפשרו לאדמו”ר הזקן להגיע לליאדי, בה התגורר במשך אחת–עשרה שנים, עד לפלישתו הידועה של נפוליון לרוסיה. גם בשנים שלאחר מכן, עוד פיכו בה חיים חסידיים בניצוחם של צאצאי אדמו”ר הזקן.

עם בואה של קבוצת היהודים לליאדי, בשעת ערב מוקדמת, לא היה נפש חיה ברחובות העיירה. הכול היה שומם לחלוטין, עד כי נדמה היה כי איש אינו מתגורר במקום. לא היה את מי לשאול לגבי העיירה ואופייה. אפילו בעלי חיים לא נראו באופק. הרכב הישן נסע ברחובות הצרים והארוכים, והנסיעה הסתיימה באחת, מול גבשושית קטנה שהעידה על היות המקום קבר–אחים של כאלפיים מיהודי ליאדי. עשן שהיתמר מארובת אחד הבתים העיד בכל זאת כי אנשים מתגוררים במקום. לא–בלי–היסוס ניגשו אל דלת הבית ונקשו עליה. אישה לא צעירה, מוזרה במקצת, פתחה את הדלת והזמינה את האורחים הלא–קרואים, להיכנס.

האורחים סירבו בנימוס, הם ביקשו לראות את המוזיאון המקומי.

הזקנה ניאותה ויצאה מביתה ללוותם. קבוצה קטנה של יהודים, ובראשם קשישה מקומית מדדה לאורך “הרחוב הראשי”.

משמאל הדרך עמדו בתי עץ מטים ליפול, ומצד ימין — שדות, מגרשים שוממים ושלד של צריף הרוס. בצד הזה עמדו פעם בתים של יהודים. “כאן, בצריף הזה הם הוחזקו לפני הוצאתם להורג”, סיפרה הקשישה כשהיא מצביעה לעבר אחד הצריפים שנותרו.

“אני עוד זוכרת איך אנחנו, הילדות, רצנו להסתכל עליהם — על היהודים — דרך החרכים, ולהביא להם מים, ואפילו לחם!”

מי יודע, אולי נאמנים דבריה ואולי רק ביקשה לשאת חן בעיני האורחים היהודים.

שתיקה עגומה נפלה. רוח קלה ליטפה את השיבולים, ונדמה היה כאילו האדמה שעל תל–המצבה נעה…

קולה של הזקנה הפר שוב את השתיקה הקודרת. “אחרי המלחמה עשו כאן דיר חזירים, אבל כולם התפגרו. ככה הוא עומד ריק עד היום. והבתים שלהם — חלקם נשרפו, חלקם פורקו, כך המקום נשאר שומם. לפני המלחמה היו כאן יותר אנשים, אבל הצעירים היום מעדיפים את העיר הגדולה.

“יהודים? פעם היו כאן אלפים, היום נותר רק אחד, ארנבורג שמו. בדרך חזרה תראו בית בתחילת הרחוב — כולם מכירים אותו”.

ארנבורג היה יהודי מבוגר, וכשחברי הקבוצה נפגשו אתו, הוא התחיל לספר על צרותיו. מתברר כי הוא לא יליד ליאדי. סיפורו היה עגום: לאחר שסיים ללמוד הוראה באוניברסיטה, בהתאם לנוהל הסובייטי נשלח ללמד היסטוריה בבית ספר כלשהו כדי להחזיר טובה ל”אמא רוסיה”. ועדת בדיקה שלחה אותו לליאדי. כאן התחתן עם אחת המקומיות — באמרו זאת, נד בראשו לעבר אישה גבוהה שעמדה וטיגנה בלינצ’ס — נהיה חבר מפלגה, וברבות הימים אפילו מונה למנהל חינוכי בבית הספר המקומי.

לימים החליט לייסד מוזיאון שיתעד את קורות החיים באיזור — דבר די מקובל באותה תקופה. הוא חיטט פה ושם, בירר אצל אנשים שונים, נבר ומצא תמונות ישנות ומסמכים מצהיבים, בעיקר על מהפכנים סוציאליסטיים, אנשי מחתרת וכדומה. לאחר מאמצים רבים איתר אפילו את הגיליון הראשון של העיתון “איסקרה” (“הניצוץ”, העיתון הקומוניסטי המחתרתי מלפני המהפכה) שהודפס בליאדי. את המוזיאון הקים בצמוד לבית הספר שניהל, והוא יצא לתפארת.

או אז הגיעה וועדת ביקורת של המפלגה.

הם הסתכלו ובדקו פריט אחרי פריט, ולבסוף אחד מהם החל לצרוח לעברו:

“מה זה כאן? האם חוץ מיהודים לא היה כאן אף מהפכן אחר?! כאן אנו נמצאים ברפובליקה הסובייטית של ביילארוס, ולא בישראל!!”

ברוב חסדם העניקו יומיים בלבד כדי לפנות את התערוכה עליה עמל כה רבות.

ארנבורג לא ויתר, ובתמימותו רץ לוועד האזורי של המפלגה ואמר להם: “הרי זו אמת לאמיתה! האם אני אשם שגרו כאן רק יהודים?” מהר מאד הבין כי אולי מוטב היה שלא לפתוח את הפה, משום שכמעט זרקו אותו מהמפלגה וכפסע היה בינו לבין פיטוריו ממשרת המנהל החינוכי. את תצוגת המוזיאון גם רצו לקחת ממנו, אך הוא הזדרז להחביא את הפריטים בארונות המוצנעים שבביתו…

ארנבורג נשם נשימה ארוכה לאחר שסיים לספר את ההיסטוריה העגומה שלו. הוא הביט מסביב בחשש מה, כמעט ופתח בפני אורחיו את אחד הארונות המכיל את המוצגים, אך ברגע האחרון התחרט כשהוא ממלמל “אולי בפעם אחרת”.

ארנבורג הצביע פתאום לעבר בית הרוס למחצה עם חלונות שבורים. “כאן החלה הדפסת העיתון “איסקרה”.

איך זה קרה? בליאדי, מקום מושבו של אדמו”ר הזקן מייסד חסידות חב”ד, סמל העוצמה של הרוח היהודית. דווקא כאן נוצר גם עיתון הכפירה של לנין.

ארנבורג הציג את החבורה בפני תושבת מקומית, קשישה כבת שמונים וחמש, אשר בזמן המלחמה הצילה ילדים יהודים. היא סיפרה להם ברגש רב, כי את כל היהודים אספו לגטו שנבנה במיוחד, ושם הם נרצחו. כמה נשים יהודיות הצליחו למסור לה את ילדיהם, היא החביאה אותם במרתף, שמרה עליהם וגידלה אותם.

בין כך ובין כך, החושך פרש כנפיו על ליאדי. הקבוצה הקטנה התנערה מההיסטוריה הקרובה והרחוקה, וחזרה באחת אל המציאות הנוכחית. הם הבינו כי עליהם להזדרז ולהמשיך הלאה במסעם.

האווירה הייתה כבדה. כולם התכנסו בשתיקתם, איש איש בעצמו ובהרהוריו.

לאחר זמן מה, ר’ יצחק קוגן כמו הקיץ ממסכת מחשבותיו. “הקשיבו היטב לצליל השם הזה ‘ל–י–א–ד–י’”, המליץ בפני חבריו. “הוא עמוק כזה. מפחיד קצת. כאילו אתה צונח לתהום. אבל המילה “ליובאוויטש”, אליה אנו ממשיכים כעת, היא שונה לחלוטין. היא נשמעת שמחה יותר, מוארת יותר, כמו ליובוב” (אהבה ברוסית).

“את הדרך לליובאוויטש המשכנו באהבה”, סיפר אליהו שיינין לימים.

 ד

המרחק מליאדי לליובאוויטש הוא כשלושים ק”מ בלבד, אך באותה תקופה לא ניתן היה לנסוע ישירות, שכן הדרך מלאה בביצות טובעניות. הרכב נאלץ היה לבצע עיקוף של כמאה וחמישים ק”מ, דרך העיר אוסינדורף.

ככל שהתקרבו לליובאוויטש, שוב חזרו הוויכוחים על אודות התנהגותו של כל אחד מהם בעת החקירה במשרדי הק.ג.ב. בבוברויסק. האווירה התלהטה והמתח הגיע לשיאו. הרב קוגן חש כי במצב שכזה אסור להיכנס לליובאוויטש.

מבלי אומר ודברים עצר את רכבו במפתיע במרחק של כשני קילומטרים מהכניסה לעיירה ההיסטורית. הכול יצאו מהמכונית והתיישבו בשדה הפתוח, למרות שעת הלילה המאוחרת. בזה אחר זה אמרו כולם “לחיים” אכלו מעט, אפילו שרו משהו. רק כשמצב הרוח עלה, הרגישו כי כעת הדרך סלולה בפניהם אל רבותינו.

כשנכנסו לעיירה, עצר הרכב בצד כביש הכניסה. איש לא ידע לאן להמשיך. עבור כולם זו הייתה הפעם הראשונה בליובאוויטש. לא חלפו דקות ארוכות, כשלפתע ראו דמות צועדת לקראתם.

“בבקשה ממך, עזרי לנו למצוא קברים יהודים”, שטח הרב קוגן את בקשתו ובקשת כולם.

התושבת המקומית נענה בראשה: “אכן, כאן קבורים הרבנים. אני יודעת שאפילו מאמריקה באים לכאן”.

“באותה שנה, זה היה מקום כמעט בלתי ניכר, במעבה היער”, סיפר לימים אליהו שיינין. “למזלנו, תושבת המקום הסכימה להראות לנו את קברי הקדושים היהודים”.

כולם יצאו לדרך, מלבד ר’ יצחק קוגן שהמתין מרחוק, יושב ומצפה לשובם.

“למה אינך הולך?” התפלאו החברים.

“לי אסור”, הסביר בסבלנות, “אני כהן, והחוק היהודי אוסר עלי לבקר בבית העלמין”.

כשהגיעו לשתי המצבות — של אדמו”ר ה”צמח צדק” ושל אדמו”ר המהר”ש — נוכחו לדעת כי המצבות הושחרו מרוב השנים, והיו מכוסות באזוב. הקשישה סיפרה כי כאשר הרסו את בית הקברות היהודי, הפורעים לא העזו לגעת בשתי המצבות הללו. “הם פחדו”, אמרה ובלעה את רוקה. “תושבי הכפר שלנו היו אומרים: אם יגעו במצבות הללו — תהיה צרה”. כך הן נשמרו.

היא הוסיפה וסיפרה כי לעתים הילדים המקומיים רצים למקום זה בשביל לקחת אבני צור; לשם כך הם שוברים מאבני המצבה חתיכות קטנות, וכשמכים זו בזו — יוצאת אש. “כמה פעמים אמרתי להם שלא”, רטנה הזקנה.

לאחר מכן, בעת נסיעתם מן המקום, אמר ר’ יצחק קוגן לחבריו: “תחשבו קצת, אפילו ילדי הגויים מוציאים אש מאבני המצבות של רבותינו, אז איזה ירושה זכינו אנו, החסידים, לקבל מהם.

“סיפור זה נכנס לי ללב”, סיפר אליהו שיינין, ומסיים “את התצלום של המצבות מסרנו לרבי, ואמרו לנו שמאז הוא היה מונח דרך קבע על שולחנו”.

(מעובד מתוך הספר “לעולם לא יכבה”)



Reader Comments

There are no comments for this journal entry. To create a new comment, use the form below.

PostPost a New Comment

Enter your information below to add a new comment.

My response is on my own website »
Author Email (optional):
Author URL (optional):
Post:
 
All HTML will be escaped. Hyperlinks will be created for URLs automatically.