בימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, כלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר עמדו הכן כולכם, לבנין בית–המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא • קטע משיחות ש”פ ויגש ה’תשמ”ז - מוגה (השיחה בשלימותה נדפסה בספר השיחות - ה’תשמ”ז חלק א).
משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים, הוא היום שבו “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי, הוא שאז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ” * התוועדות חסידותית לכבוד יום הבהיר ה’ בטבת
שני אסירים בכלא מעשיהו, עמדו לפני השחרור המיוחל. תוך כדי שהם ממתינים בקוצר רוח לחתימת מסמכי השחרור ולהסדרת הפרוטוקול, החלו השניים לפטפט אחד עם השני.
האירועים בתוך היכל בית המשפט >> ה’חזרה’ שעשו ל’חוזר’ >> כאב הלב העצום של הרבי >> על מה בדיוק הייתה הגזירה הנוראה לפני ה’ טבת? >> הרגעים הדרמטיים של בוא בשורת ה’דידן נצח’ >> התוועדות מלאת חוויות ורשמים שהתוועד הגה”ח הרב בערל לאזאר, רבה של רוסיה, בפני תלמידי התמימים בכפר חב”ד לרגל ה’ בטבת
יומן מ’בית חיינו בית משיח’ - שבת פרשת וישב י”ז - כ”ג כסליו ה’תשע”ט
מצדו של יעקב הי’ גם עשו מוכן לכך, אלא, שבזמן ההוא היתה ההכנה דעשו רק כפי שהוא “בפרשה”, אבל לאחרי שעברו אלפי שנים מאז ועד היום, בעמדנו בשנת ה’תש”נ, בודאי שההכנה לגאולה היא גם מצד עשו כפשוטו . . בודאי שהשלימות ד”מעשינו ועבודתינו” פעלה גם שעשו מוכן להגאולה • משיחות ט’ כסלו ויו”ד כסלו ה’תש”נ. בלתי מוגה
משימת הנצחון על האויבים אינה אמורה להיות מסובכת ברוך ה’, במצב הנוכחי, אילולא התעקשותם של מקבלי ההחלטות לנהוג בדרך שכל אחד מבין שמסכנת את חיינו, דרך שכבר ראינו את התוצאות שלה.
כ”ק הבעל שם טוב: התורה היא בית שער ליראה. וידוע שיעקב אבינו נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ועסק בתורה, לפני שהלך לחרן. והנה, כל ארבע עשרה השנים לא הרגיש יעקב יראה כה גדולה כפי שהרגיש בהר המוריה, מקום המקדש. על כן אמר כך: מכח שאני רואה מה נורא המקום הזה, אני גוזר ואומר: אין זה כי אם בית אלוקים, זהו עיקר הבית והדירה. “וזה” - כלומר תלמודי שבידי מבית עבר אינו אלא שער השמים בלבד, שער לדירה, שער ליראה עליונה זו.
ערב יו”ד וי”ט כסלו, בערב ראש השנה לחסידות ומתן תורה של פנימיות התורה, לקראת חגי הגאולה, “יום ההולדת” של חסיד (יו”ד כסלו) ו”ברית המילה” של חסיד (י”ט כסלו) - חייבים להזכיר שוב ושוב את משמעותם הפנימית האמיתית והעיקרית של ימים אלו. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו תשע”ט
יהודי רחב וגדל ממדים הגיע פעם לרב העיר על מנת לדון בענינים העומדים על הפרק. הכניסו הרב לביתו, כיבד אותו בשתיה, והזמין אותו לשבת על אחד הכיסאות שעמדו סביב לשולחן. כסא ישן ומרופט, העשוי מעשה רשת. התיישב לו מיודעינו על הכסא המרושת, ובין רגע נקרעה הרשת ונפער חור ענק בתחתית הכסא, כתוצאה מהמשקל הרב.
את הרגע בו אורי ליפשיץ היה בטיסה בגובה של יותר מ–30 אלף רגל מעל פני הים, והבין שיש סבירות גבוהה שהוא לא יוצא ממנה בחיים - הוא לא ישכח לעולם. זה היה גם הרגע שבו הוא קלט את עוצמת הקשר הנצחי שיש לו עם ה’ - קשר שיכול לסייע גם בזמנים הקשים ביותר. היה זה רגע של פחד נואש, אך גם של רוממות נשגבת. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. •
להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דחודש כסלו, שנקודתם ותוכנם — להאיר את העולם כולו באור ד”תורה אור”, ובמיוחד — באור דפנימיות התורה, תורת החסידות, ועד שמאיר גם במקום החושך — על פתח ביתו מבחוץ • משיחת שבת פרשת תולדות תשמ”ה. בלתי מוגה
השליחות היא של כולנו, ולכן בעת שהשלוחים מביאים אל המשלח את פעולותיהם בעולם כולו, עלינו להצטרף, ולקבל החלטה הנחושה להתמסר לשליחות היחידה שנותרה, להכין את העולם לקבלת פני מלך המשיח.
כ”ק אדמו”ר האמצעי: עניין העלאת המים התחתונים שבתהום, שבוקעים מלמטה למעלה, זו הייתה עבודתו הרוחנית של יצחק אבינו שביטויה הגשמי היה בחפירת בארות. כי הנה הגבורות כטבע האש העולה למעלה, - גבורות של אור חוזר, הם באופן הפכי למים שטבעם לרדת מלמעלה למטה, אך בבארות, המים הם דווקא בטבע האש: עליה ובתגבורת רבה. זו השייכות ליצחק שעבודתו ומהותו היא בקו הגבורות.
דבר מלכות